קורבן החיים > יוצר מציאות > משרת סיטואציות

ציר הזמן של החיים מצביע על מגמה:🌱

< בתחילת התהליך האישי אני מחזיק זהות של קורבן؛ עשו לי, פגעו בי.. נמאס לי.. גם אם יש רגעים שזה נכון, הפרספקטיבה מתמקדת דווקא בחצי הכוס הריקה. זהו שלב ההתנסות הקשה (בוגהה בסנסקריט), או שלב ''התיקון'' שעלי לעבור בעולם הארצי כדי לרכוש ידע על עצמי. לפי היוגה, הסבל הוא הכרחי ובלתי נמנע בשלב הראשון -משום שזהו הזרע הפנימי ושממנו מתפתחת המוטיבציה לאמץ את השינוי.

< לאחר שלב הקורבן ומתוך מאמץ כביר מתפתח שלב היצירה. המעבר בין השלבים הוא עדין וקשה ביותר - כמו פרפר שמפציע מתוך הגולם. אם הצלחתי לפרוש כנפיים, אני הופך ליוצר של החיים והמציאות היומיומית. ופה קיימת חוקיות: ככל שהעשייה והפעולות יהיו תואמות יותר את סולם הערכים המנטלי שלי ואת רטט ליבי כך הן תיצורנה מציאות מדויקת ביותר עבורי ואף אוכל להשפיע על הסביבה שלי באופן ניכר. באוטנטיות. יצירה היא תוצר של אהבה לא של מלחמה, לכן ההתמקדות היא בדרך שבה אני פועל ולא בתוצאות ספציפיות שקיבלתי או לא קיבלתי. בחירת הפעולות קיימת תמיד: ניצול השואה ויקטור פרנקל כתב בספרו ''אדם מחפש משמעות'' שניתן לצפות שהכלואים במחנה העבודה, ללא תנאי בסיס אנושיים וללא ידע על גורל משפחותיהם יהפכו לחיות אדם אך נראה כי החירות הרוחנית לא יכולה להילקח מאף אדם באף תנאי. ובמילים אחרות ''...הרשות נתונה'' תמיד.

< השלב האחרון בתהליך האישי הוא שלב השירות: לא משרת כעבד אלא משרת של סיטואציות החיים. מתוך ההבנה שאין מפסיד או מנצח באף זמן אזי נעלם הפחד הפנימי לאבד דברים שעד היום נחשבו כבעלי ערך - הרי אף דבר לא עובר איתנו לעולם הבא למעט הידע על העצמי. בשלב הזה אני מבין את גודל האחריות האישית על המכשירים שברשותי בייחוד הגוף וההכרה שלי. ובכלל, מערכות היחסים הפנימיות והחיצוניות בחיי. מתחילה החקירה של טבע הדברים והטבע שלי. ניכר שבשלב הזה תהיה זניחה והשלה של מעמד ורכוש מיותר וגם פעולות בעלות אינטרס חבוי יעלמו אל עבר כוונה טהורה להטיב, פשטות. נוצרות כנות ואינטימיות פנימית עם העולם.

עבורי, מדיטציה היא הכלי להתקדם בתהליך הפנימי ולהפוך מקורבן ליוצר מציאות. בעזרת מדיטציה אני יורד בסולם הסבל ועולה ביכולת למצות את מלוא הפוטנציאל האישי הגלום בתוכי.

אהבה קהילה ושפע יואבי💞