אני בסיני, מתארח במאהל בדואי מעוטר שטיחים ובדים צבעוניים. אנחנו בשמורת הטבע ראס מוחמד, דרומית מהעיר שארם א שייח' והנקודה הכי רחוקה מהגבול בטאבה שלדרכון ישראלי מותר להגיע. מדבר וים.. בחוץ רותח 42 מעלות ובתוך המים גן עדן, דגים צבעוניים בשלל צורות שמחסירים פעימה בליבי.
השעות חולפות לאט, השמש יורדת, וסוף סוף הגיעה השקיעה המיוחלת.. הטמפרטורה יורדת למצב נורמלי ככה שלא צריך לדחוף את האויר כדי לנשום. סמי הבדואי עם האנגלית המרשימה מתחיל להכין מדורה קטנה ותה ח'בק אסלי לערב. התרחקתי כמה מטרים מהשטיחים והמדורה כדי להטיל את מיימי על החול, וכשחזרתי למעגל עלתה בי תהייה שהחלטתי פשוט לשאול אותה: " תגיד סמי מיי ברדר, יו אול סו קאט איט דאון?" ומצביע לו על אזור המפשעה. סמי: "בטח אחויה, אחרי כמה חודשים שהתינוק נולד.. ''
''וואלה וואלה'' עניתי לו מבסוט על זה שמצאתי משהו משותף ביננו
אחרי דקה של שקט הוא ממשיך: ''אול סו גירלס. בגיל 12...'' ועושה סימן עם היד של בערך. "וואלה?? אבל למה יסמי?" עניתי ברעד וחלחלה. הוא משך בכתפיים ואמר משהו בערבית כמו: ''אנערף... ככה זה..'' דממה. הוא מתעסק במדורה ואני צולל במחשבות.
מדבר לעצמי:
רגע רגע, למה התרגשת? כשחותכים לזכר זה בסדר ולנקבה זה לא?!
ניתוח זה ניתוח. מה הפאקינג הבדל??
המשכתי לחשוב: אולי ההבדל הוא איזה חלק בדיוק חותכים?
או שאולי ההבדל במניע: דיכוי נשים ומיניותן ואילו אצל הגברים זה בכלל סימן לברית וכבוד האל?
אבל למי בכלל איכפת מה הסיבה??? הפגיעה בגוף היא בשני המינים, ולא חשוב מה הסיפור מאחוריה.
"כל התרבויות האלה..." אומר, ומחייך בליבי.
חבר מבוגר וחכם פעם הסביר לי שמנהג הברית לדעתו נולד מתוך זה שבני ישראל היו לבושים שמלות (כמו הבדואים היום) משום שזה הכי מתאים לתושבי המדבר. ובגלל שהיו יושבים נמוך קרוב לחול הם היו סובלים מזיהומים שנוצרו למטה בין הקפלים, לכן עודדו את השבט לחתוך קצת עם טקס מכובד ותפילות.
נראה כאילו דעתי התקבלה וסיכמתי לעצמי: זה מנהג שאיננו מותאם להווה ושפוגם לשווא בגוף תינוק שלם ובריא שיוצא מרחם אימו. (יש גם מחקרים שמצביעים על כך שבעת החיתוך אנו כורתים גם עשרות אלפי קצות עצבים מהאיבר).
אומנם לא מתחרט שאני נימול, אבל בהחלט מבודר שלהיות לא נימול בחברה הישראלית זה חריג ומוזר.
סוף. צנחתי על גבי ונעלמתי מול שמיים בוהקי כוכבים. אחחחח סיני.
Comments