''אני מרגישה שהרצון שלי לעשות הכל גורם לי לעשות כלום.''

משתף אתכם בשאלה מעניינת וחשובה של חברה והתשובה שכתבתי עבורה, אולי יעזור למי מאיתנו שנמצאים בצומת דרכים דומה.

שאלה: ''איך מתמודדים עם פיזור, קושי להתמקד? אני מרגישה שהרצון שלי לעשות הכל גורם לי לעשות כלום. למרות שתחומי העניין שלי לכאורה כבר מצומצמים לשני תחומים מסויימים, אני הולכת לאיבוד ביכולת שלי לבחור בתוכם מיקוד ספציפי יותר. וזו בעיה שאני מרגישה שמלווה ומעכבת אותי כמעט בכל נתיב בחיים - חוסר היכולת הזה להתמקד. זה נובע מסוג של פומ״ו - כלומר פחד לפספס את כל התחומים האחרים שלא בחרתי בהם, לצלול לנישה מסוימת שתגביל אותי מלבקר בנישות אחרות שגם הן מעניינות, ושאולי בהן בכלל אני יכולה להיות יותר טובה ויהיה לי שם גם יותר מה לתת? אני מרגישה שחוסר היכולת הזה לבחור מיקוד גורם לי להיות לא מעולה בשום דבר - כלומר יש הרבה דברים שאני טובה בהם, ושיש לי בהם ידע כנראה מעל הממוצע, אבל אני בעצם לא מאסטר באף אחד מהם. אני ממש נהנית ללמוד קצת מכל דבר, אבל אז כשצריך לתרגם את זה לעשייה - אני לא יודעת איפה היתרונות שלי יכולים לבוא הכי טוב לידי ביטוי, כי אני לא מרגישה שלמדתי אותם מספיק או התמקצעתי בהם מספיק כדי להעביר אותם הלאה בצורה מספקת ולהוסיף להם ערך משלי. אז נראה לי שהגיע הזמן לשבור את הדפוס הזה שמעכב אותי ולצלול לתחום מסויים וספציפי מספיק כדי להיות בו מעולה ולהצליח לתת ערך לאחרים.''

תשובה: שמתי לב שזו דילמה שעולה בקרב המון אנשים, בייחוד בגילאים שלנו... חשוב גם לומר ששום דבר לא דפוק בנו, כלומר אין בכלל בעיה עם ספק, בלבול או אי וודאות מקצועי. למעשה אלו תופעות מנטליות זמניות בתוכינו והן מעידות בסך הכל על הרצון שלנו להצליח, לדייק את עצמנו ולהיות גירסה יותר טובה בחיים האלה.

ריבוי תחומי עניין גם הוא לא דבר שלילי ואיננו מעיד על שטחיות אלא על מגוון, על סקרנות, וגם מפתח מיומנויות חקירה שונות - זה בעצם משרת אותנו. בסופו של דבר, הכל תלוי באיך אנו רואים את עצמנו בתוך עולם הידע הרחב הזה, ואיך אנו מפרשים אותו - כמועיל או מזיק.

למשל, שמתי לב לגבי עצמי, שיש לי המון דעות קדומות על קריירה ועל איך להתפרנס בכבוד. ידע שרכשתי מעצם החיים בתרבות מערבית, מההורים, מהסרטים והסדרות שראיתי.. והתחלתי לשאול את עצמי "מי אמר שצריך לבחור רק בתחום אחד?" או ''מי אמר שחייבים לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה?'' אולי הדור של ההורים לימד אותנו שהעמקה ספציפית יוצרת יציבות..אבל זה לא מותאם לכולם. היום אני דווקא מקדש את הסקרנות והתשוקה למגוון הזה וגם רואה בהם זכות בכך שיש לי אופציית בחירה.

אני זוכר שהייתה לי דילמה דומה לפני כ 5 שנים אחרי שפוטרתי מהעבודה ורציתי להתחיל בדרך חדשה. שאלתי את עצמי "איך??, מאיפה מתחילים?", וזו שאלה מפחידה כי יש בתוכה אי וודאות נוראית. ובדיוק במקום הזה של אי ידיעה עשיתי עבודת התמסרות; נכנעתי לפחד ונתתי לו להיות. ללא מאבק, התבוננתי בו וראיתי אותו בגוף שלי, אפילו שאלתי את עצמי מה הוא מייצג עבורי - והתשובה הייתה ברורה - את הרצון להצליח ולהיות בטוב. ברגע שהסכמתי להסתכל על הפחד גם עלו תובנות מתוך המודעות הזו, "איזה יופי שאתה יודע במה אתה לא(!) רוצה לעסוק." ו- "איזה יופי שהבחירה שלך יכולה להיות נקייה ולא מוטה מדברים כמו מה יגידו או איך זה יראה כלפי חוץ". הייתה הקלה.

אחרי שהפחד חלף, מה שעשיתי היה להכין רשימה של כל התחומים שמעניינים אותי ובהם אני מעוניין להתפתח ולראות את עצמי עוסק בעתיד. (אגב אני ממשיך ועושה את זה עד היום; בתחילת כל שנה אבחר שני תחומים בהם אני מעוניין להעמיק בשנה ספציפית).

לאט לאט, יצרתי באופן עצמאי, לימוד, ממש כמו בתואר ראשון, שמורכב ממגוון נושאים שמעסיקים אותי ומכל מיני שיטות ומורים. ההבדל היחיד מהתואר הוא שאני בחרתי בלימוד וחקירה עצמית שמותאם ספציפית לי ולמטרותיי : קראתי ספרי לימוד, העמקתי בקורסים מעניינים, יצאתי לסדנאות ובעיקר בחרתי את המורים בפינצטה, העמקתי בתרגולים שקיבלתי מאותם מורים וככל שעבר הזמן ידעתי מה מתאים לי ומה אפשר לזנוח. הכל דרך ניסוי וטעייה.

''כדי להגיע אל המטרה יכולים לצייר עבורי מפה אבל אני זה שחייב ללכת אותה.''

יואב לייבוביץ'